ספר השירה שיפרק את פצצת הגזענות הרצחנית והשנאה האטומה

העטיפה בערבית מתוך הבלוג של רני יגיל

היוצר והמבקר יובל גלעד מביא לנו ביקורת על "תנאים מוקדמים" למוחמד אגואני ויונתן קונדה (הוצאת מטען, 2012). גלעד קובע כי זהו ספר נדיר שמשתף את שירת שני המשוררים החיים ביפו.  הוא מוצא בספרם שירה לירית בטבעה המנסה בעזרת הליריות שלה לפענח עולם מורכב משנאה וגזענות, עולם אטום ורצחני. שירת שני המשוררים נובעת מאהבה בסיסית לבני אדם, תוך אי הבנה מה מניע את ההמון לעבר גזענותו ושנאתו. 

מדינת ישראל הכריזה מלחמה על תושביה הערבים בעלי האזרחות הישראלית, וזאת בנוסף למלחמה הותיקה יותר, המתרחשת כנגד הפלסטינים, שאינם אלא מי שבמקרה היו בצד הלא נכון של הגבול בזמן הלא נכון. ההיסטוריה היא חיה זדונית, מתעללת בעם אחד וגורמת לו לברוח לארץ רחוקה ולהתעלל בעם אחר. יפו היא אחד המוצבים האחרונים של דו קיום בישראל. אחת הסיבות היא רוחה של יפו, ויופיה, המרגיעים את העצבים החמומים של המקום הזה. אבל גם דו קיום שביר זה עומד למבחן מתמיד בתרבות הגזענית של ישראל 2012.

לכן אין פלא שדווקא ביפו מופיע כתב העת הערבי יהודי האחרון, "מטען", בעריכת יוסי גרנובסקי. בשנים האחרונות בלטו בו לטובה שני משוררים – מוחמד אגואני ויונתן קונדה, וכעת הם מוציאים יחד את ספרם הראשון, במהדורה כפולה – עברית וערבית. נדיר לראות משוררים מוותרים על האגו האישי ומוציאים יחד ספר שירה, ועוד ספר טוב ובשל.

השואה הפלסטינית-ישראלית

ישנם הבדלים בין שירת השניים אבל גם דמיון: זוהי שירה לירית בטבעה המנסה בעזרת הליריות שלה לפענח עולם מורכב משנאה וגזענות, עולם אטום ורצחני. שירת שני המשוררים נובעת מאהבה בסיסית לבני אדם, תוך אי הבנה מה מניע את ההמון לעבר גזענותו ושנאתו. לפיכך שניהם עוסקים בשירתם בשני נושאים מהותיקים ביותר שבשירה: אהבה ומלחמה.

שירת אגואני מזכירה ברוחה משוררים ערבים רבים, ביניהם הגדול מכולם, מחמוד דרוויש. פשטות סמלים ורגש עז באים לידי ביטוי בשיר כמו "דיאלוג": :הים הזה מבטו אל העיר העתיקה/ ואומר לה: מה שלומך אישה זקנה?/ ענתה לו בסדר אך רגלי כואבות לי/ ובניי רחוקים לי לא עוזרים". זהו שיר חמלה לעיר עתיקה, יפו כנראה, בעידן בו אין חמלה לזקנים.

חמלה וגם אהבה, כמו בשיר הבא: "תמדי העדפתי/ לכתוב שיר אהבה פשוט/ ממתוחכם// שיר שהנודדים יבינו/ שיר שהילדים יבינו/ תמיד חלמתי לכתוב שיר/ אהבה פשוט/ ולשים אותך בפנים/ בין השורות והמשפטים/ כך המשמעות תהיה/ גדולה יותר".

 ובשיר הבא, שיר אנטי מלחמתי נוקב אבל מעודן, עוסק אגואני בנושא השואה, המופיע גם בשירת קונדה:

"באיזה פחד טמנתם כדור/ במי שבאמת אוהב למות?/ ובאיזה עשן עטפתם/ אדם שראה את הסוף?/…אנחנו לא הבטחנו/ לכם בית מלא אמון/ אנחנו לא הרשע/ שאתם באתם אתו מעבר לאופק/ אנחנו לא אלה/ שהרגו את עץ הזית…"

שורות ישירות וחכמות – יהודים עם טראומת שואה מוציאים זעמם על פלסטינים שאין להם דבר וחצי דבר עם הזוועה שנעשתה שם, אבל משלמים את המחיר.

כאמור, גם קונדה עוסק בנושא השואה, מהכיוון היהודי כמובן, בשיר "יום הזיכרון":

"העולם מדבר אלינו: תשכחו מזה, הוא אומר. פוער את פיו. / ומתוך פיו הפעור של העולם יוצאים האנשים וממלאים את/ הרחובות וכל אחד נושא את שכחתו".

טראומת השואה, לה לועגים לפעמים בחוגי השמאל האינטלקטואלי, איננה דבר שנשכח כל כך מהר, עברו רק כמה עשרות שנים, וכמו להקת חיות שחלק ניכר שלה הושמד, הטראומה עוד חיה וקיימת, וכך צריך לטפל בה.

סיסטם עאלי (הלהקה שבה מופיע יונתן קונדה) בשיר "בית נטוש"

יפו מופיעה בשירי קונדה כמקום אלים אבל גם לירי: "גם רחוב למרטין/ לפעמים לוחש סליחות", אבל קונדה מצטיין גם בשירי תוכחה אירוניים כמו השיר "חתונה ישראלית" על זוג ישראלי בורגני מתחתן בהרצליה פיתוח, בועת העושר והטמטום האכזרי:"פאואר פוינט בה תמונות שלהם מתנשקים/ על רקע הים במקסיקו" הנה דוגמא לאירוניה של המשורר.

יש מקום לשיפור בשירת שני הצעירים המוכשרים, ויתכן שנדרשת קריאת שירה רבה יותר שתסייע להצמיח את הכישרון הטבעי. דיוק נעדר לפעמים משירת קונדה, ושירי אגואני גולשים לפעמים מהפשטות לפשטנות. אבל לשניהם כאמור כישרון ואמת גם יחד. והכישרון בא לידי ביטוי בדואטים בסיום הספר, בעיקר ב"זכרו של יפואי מת", המעלה את נושא האלימות בעיר בה הדו קיום מתבצר ונלחם על חייו.

מאת יובל גלעד

שירים מתוך הספר בבלוג הספרותי של רני יגיל ב-NRG

*

מצבו של כתב העת "עיתון 77" הולך ומדרדר – יובל גלעד בבקשת עזרה